חוויות הילדים

תהיתי ביני לבין עצמי אם לשנות את הכותרת של הפוסט הזה ל"אמא חיה בסרט", כי כנראה רק אמא שחיה בסרט באמת חשבה שהילדים (או לפחות 2/3 מהם שיודעים לכתוב) יכתבו יומן של החוויות שלהם מהטיול או יסכמו אותן בדרך אחרת כלשהי.

לא יודעת אם יש לי את היכולת לסכם באובייקטיביות את החוויות של הילדים. בקושי את שלי אני מסוגלת לסכם ותוהה לא מעט מה נזכור מהטיול הזה, מה ימשיך איתנו ומה יתפוגג עם הזמן, אז איך אני יכולה להתחיל אפילו לתאר את החוויות שלהם.

דמות בכירה כלשהי בביה"ס של הבנות אמרה שהיא מאמינה שבטיול הזה הן ילמדו יותר ממה שהיו לומדות בביה"ס בתקופה שהן הפסידו.
אני מנסה למנות בראש מה הם למדו בטיול הזה, חוץ מהמובן מאליו כמו תופעות הטבע הייחודיות, החיות שמעולם לא שמעו עליהן, התרבויות החדשות שנחשפו, מגוון מטיילים שפגשו ושפות ששמעו...
הם בודאות למדו להסתגל מהר - כל יום כמעט החלפנו מקום לינה, כל יום היו צריכים ללמוד מחדש את מפת הקמפינג, איפה עומד הקרוואן ביחס למטבח, ואיפה השירותים, ואיך מתפעלים את המים החמים במלקחת (לא תמיד טריויאלי).
הם למדו שכלים לא שוטפים את עצמם ולמדו לחלק תורנויות של שטיפת הכלים.

הם למדו שיותר כיף להיות בקרוואן נקי ומסודר ויזמו לבד את הניקיונות שלו (עכשיו נותר לפענח למה זה לא קורה בבית).
הם למדו להתמצא בסופרים חדשים (לצערי זה לא הגיע ביחד עם רצון להיחשף ליותר מדי טעמים חדשים. אלא אם טעמים חדשים של טימטם זה נחשב).
הם למדו שאחרון מרים את המדרגה (של הקרוואן) ולכן יש לעשות את מירב המאמצים לא להיות אחרון (מסוג כישורי החיים היותר שימושיים ליום יום).
הם למדו לשחק במשחקי קופסה חדשים.
הם למדו להעסיק את עצמם בנסיעות ארוכות, ובכלל (כשלא ניתנה להם גישה למסכים...גם זה קרה).
הם למדו לשחק (שעות!) במשחקים חינוכיים ובעלי משמעות כמו "צ'יפס עליך". מי שלא מכיר, מסתבר שיש ערך שלם בויקיפדה שמוקדש למשחק הסופר אינטליגנטי הזה.
הם למדו לפתח שיחה עם אנשים הגדולים מהם לפחות בשני עשורים ולמדו להקשיב בסבלנות לשיחות באנגלית ולהתעניין בתרגום.
הם למדו לייצר קפיצות גבוהות מיוחד והגיעו לרמות גבוהות ביותר של בתכנון וביצוע מדוקדקים של קומפוזיציות צילום יצירתיות במיוחד (מזל שאבא שלהם, שלא כמוני, נתן להם את הנייד שלו לשם כך).

הם למדו לטייל בספונטניות כשכמעט אף פעם לא הייתה לנו תשובה למה עושים מחר/מחרתיים.
הם למדו להעריך נעלי טיולים גם אם הם לא נראות שיא האופנה.
הם למדו לצעוד (מהר!) ולהנות ממסלולים לא קלים, ואפילו למצוא סיפוק בנופים.

הם למדו לקלוט מידע מהשיחות שלנו (גם אם לא תמיד השתתפו בהן) - על החלטות הרות גורל האם מסלול זה או אחר יהיה קל או קשה, האם אטרקציה זו או אחרת שווה את הכסף או לא, האם לעצור לקפה עכשיו או אח"כ, וגם סתם על החיים, על פוליטיקה, על עבודה, על משפחה, על חברים, על עוד מיליון דברים אחרים עליהם דיברנו במשך כל הזמן הזה.
הם נגמלו מהטכנולוגיה.
סתם. בחלומות שלנו.

הם למדו לסבול אחד את השני 24/7.
הם רבו, צעקו, צרחו, נעלבו, ייצרו דרמות, טיפסו על עצים ולמדו לרדת מהם. הם התנהגו כמו שאחים מתנהגים, אבל על הדרך, הם מצאו אחד בשני תחליף לחברים במשך כמעט חודשיים.

מה הם יזכרו מהטיול הזה? מה יקחו איתם?
הם חוו כל כך הרבה חוויות שונות שאפילו היום קשה להם לשחזר ולזכור איפה נהנו יותר ומה הכי אהבו (בנתיים התשובות משתנות על בסיס יומי) .
אני מקווה שמשהו ישאר איתם, חוץ מהזכרון שההורים המשוגעים שלהם לקחו אותם לקצה השני של העולם כדי לראות הרים מושלגים.
אני מקווה שגם אם לא ישארו להם זכרונות של חוויות ספציפיות, לפחות הזכרון הזה של ביחד, של תקופה ארוכה שבה התעוררנו ביחד, אכלנו את כל הארוחות ביחד, אף אחד לא התפזר לענייניו, אף אחד לא היה לחוץ או עייף מהמטלות היומיומיות, וכולנו חיינו באיזו שגרה של עולם מקביל שבו ההורים והאחים שלהם נמצאים שם כל הזמן. לטוב ולרע.